סיפור קצר על ריצה לא מוצלחת

אזהרות תוכן — הסיפור הזה כולל תיאורים של: דיכאון, חרדה חברתית, משבר הפליטים של שנות ה-2010, עישון קנאביס, פנטזיות מיניות, ותל אביב - יפו

* * *

שבועות במיטה … (ובשירותים) עברו בלי שהרגשתי כלום לרגע חוץ מכאבי דקירה בבטן, ותחושת מחסור בחזה. כמו לזחול על הבטן במדבר של רגש — המקום שתחושות מגיעות אליו בשביל למות — מדבר חולי ויבש שהשתרע מהאופק עד האופק בכל הכוונים.

אבל הנה, פתאום, אחרי מי-זוכר-כמה-זמן, הצלחתי להתלבש, לנעול את המגפיים, לגרור את עצמי לבחוץ הנורא, לרדת במעלית ולצאת מהבניין. עמדתי בהתחלה כמה שניות על המדרכה, מבולבל ותוהה מה לעזאזל עשיתי שבכלל יצאתי. לחזור פנימה ירגיש כמו להכנע, אבל אין לי שום דבר לעשות בחוץ ביום שישי בערב.

נמרה ושועלה הלכו על המדרכה החשוכה, מדברות ביניהן בעברית של תל אביביות קשות, והתפוצצו מצחוק איך שהן עברו אותי. האוזניים שלי השתטחו לגמרי מבושה וברחתי מהר בכוון ההפוך משתיהן — דרומה.

שוב, לא באמת ידעתי מה אני רוצה לעשות ספציפית מחוץ לבית, אז סתם הלכתי דרומה לאט לאט, מעבר חצייה אחרי מעבר חצייה. הוצאתי מהכיס ג׳וינט קצת אחרי פרנקל, והדלקתי אותו בפלורנטין. הייתי צריך להדליק אותו מחדש כשחציתי את דרך סלמה לתוך אבולעפיה, ואז שוב בפינה של רבנו חננאל, וכשפניתי לתוך אלפסי כבר סיימתי לעשן את כולו וזרקתי את הבדל לתוך פח עירייה ירוק שהשאירו באמצע המדרכה.

פניתי לתוך סמטה קטנה וגיליתי שהיא עוברת מתחת לאיזה שהוא בניין ומובילה לקיבוץ גלויות, מול בניין מרכזים. גיליתי גם שיש שם את החצייה היחידה בלי רמזור. עברו את הכביש יחד איתי אריה ולביאה: הוא שרירי וזקוף בג׳ינס צמוד ובחולצה שחורה צמודה, והיא במכנסיים קצרצרים וגופיה שחורה. הם דיברו ביניהם במבטא של ממש לא תל אביביים, והמשיכו לכוון הבארבי.

אבל אני המשכתי דרומה בלי לדעת לאן בדיוק — עדיין לא ידעתי אפילו מה יש דרומה מפה — עד שכבר לא שמתי לב והתרחקתי מהכבישים הראשיים, ומצאתי את עצמי מוקף בדממה רועמת — ומכל הכוונים עמדו בנייני בלהות איומים, וביניהם אספלט מפוספס מקיר לקיר — ובית אחד קטנטן מבצבץ מאחוריי.

שקט כמעט מוחלט.

נעצרתי. הצעד האחרון שלי הדהד בין הבטון והאיטונג.

הסתכלתי למעלה: ירח מלא, אמצע שבט.

ובלי שום הסבר (טוב, אולי מרוב וויד) — התחלתי ליילל אליו. ייללת ייאוש ארוכה ורועשת. שמעתי אותה מהדהדת קצת, והתפרקתי לגמרי. נפלתי לברכיים, נאחזתי במעקה חלוד עם שאריות פצפוצי צבע צהוב כהה, והתחלתי לבכות. ובפעם הראשונה ב, כבר, כמה שבועות, שהרגשתי סוף סוף משהו.

והשתעלתי וירקתי ונשמתי, ופתאום גם הרחתי מה שמסביבי. הדמעות המשיכו לצאת ולרדת, אבל קמתי, והסתכלתי, והמשכתי להריח, ממש לרחרח — גם כן כבר שבועות עכשיו, שלא טרחתי להסתובב ולקלוט מה קורה מסביבי —

והנה עכשיו, עם אף מונף באוויר, נשמתי ריחות של דיזל שרוף, של אבק סיד בנייה, וגוון עמום של עצי שקמה; ריחות של שדה רחוק ושל געגועים ושל ילדות אבודה; הכל הקיף אותי בקוקטייל צבעוני וחי של ניחוחות וצחנות, אחרי כל כך הרבה זמן שעבר באפור אחיד ומשמים ונטול רגש או תקווה — וכאן, סוף סוף, בין מוסכים, משרדים, חניונים ריקים, ובית אחד קטן ועקשן, הרגשתי שאני מתעורר שוב לחיים.

ומאז אותו ערב, אני דואג לעבור שם בכל ריצה, גם אם זה מאריך לי את המסלול. גם אם אני בכלל רץ לנווה צדק, בכוון ההפוך — אני אעשה את הסיבוב, ואטרח, ואעתיר, ואקפיד, ואעבור קודם באזור התעשייה. שלא לשכוח מאיפה באתי ומה עברתי כדי להגיע עד לשם.

* * *

אבל את שגיא זה כנראה לא ממש יעניין, חשבתי כשירדתי למטה במעלית בבגדי ספורט קצרים. שמחת תורה לפי הלוח שנה בטלפון, כמעט בסתיו, וכמעט בערב. עדיין קצת חם בשביל לצאת לרוץ באמצע היום.

אהבתי מאוד לשכב עם שגיא, ואת הרעיון של לרוץ ביחד הוא הביא, ואני — שידעתי שחשוב להלחם בדחף להתבודד — יצאתי גור טיפש והסכמתי לזה.

יצאתי מהבניין והוא כבר עמד ברחוב וחיכה והקליד משהו בטלפון — זאב חום ענקי, עם פרווה לבנה בצדדים של האף ובסנטר ובחזה. והוא נראה היום אפילו יותר טוב מבדרך כלל. הוא לבש חולצת ספורט כחולה כהה עם איזה סמל צה״לי (בשביל הפטיש המיליטיריסטי הסודי שלי?) והיא לא הצליחה לשטח את הפרווה הנפוחה שלו וגרמה לו להיראות יותר שרירי ממה שהוא באמת. פאקינג רמאי. ופאקינג חתיך.

"היי!" הוא כשכש בזנב, ואני לא ידעתי אם הוא מצפה לחיבוק או ללחיצת יד או לצרפתית באמצע הרחוב — אז הלכתי על בטוח ונופפתי לו מרחוק וניסיתי לחייך. כנראה שזה הספיק לו כי הוא לא ניגש יותר קרוב, אלא רק הפנה אליי עיניים ואזניים כשנעמדתי לידו. "מה קורה?"

"כרגיל." עניתי את התשובה הלא-מחייבת הרגילה שלי למצבים כאלה.

שגיא צחק וכשכש עוד יותר בזנב והרגשתי איך שלי מתקפל למטה בין הרגליים שלי ומשתתק. הוא שאל אותי "מה מסתומרת?"

"נו כמו בדרך כלל," עניתי ומיהרתי להחליף נושא כדי לא לדבר על החיים המתפרקים שלי. "איך אתה?"

"מצויין, מתחיל עוד מעט סמסטר ויהיה לי גם סוף סוף חלק פרקטי."

נלחצתי. גל ענק של חרדה תפס אותי ועצר לי את הלב למה שהרגיש כמו עשר דקות. נזכרתי ש… נכון! הוא לומד עכשיו להיות פסיכולוג! וגם, אוי לא! הוא לומד עכשיו להיות פסיכולוג! ואז קלטתי שכבר מלא זמן שלא אמרתי כלום אז מהר ניסיתי להגיד "מגניב" אבל רק החצי השני של המילה יצא לי.

כחכחתי בצורה מאולצת וטיפה מוגזמת בנסיון קצת עלוב להציל את עצמי מלהביך את עצמי בראש של עצמי עוד יותר.

אבל גם ככה שגיא היה קצת בשלו בכמה שניות האלה — סיים לכתוב הודעה, הפעיל אפליקציית ריצה בטלפון, ואז שאל, "טוב, שנצא?". אז יצאנו, ונרגעתי קצת.

הובלתי אותנו דרומה בקצב ריצה איטי, יותר ויותר עמוק לאזור התעשייה, ודיברנו על הלימודים של שגיא.

הפרקטיקה שלו, מסתבר, כוללת ביקורים בבתי חולים פסיכיאטריים. פתחתי את הפה להגיד משהו כמה פעמים ומיד התחרטתי כל פעם. במקום זה נתתי לו לדבר, ורק הנהנתי והוספתי "מהמ" מתוזמן מדי פעם. אני לא יודע אם הוא שם לב שהתקפל לי שוב הזנב.

בערך כשעברנו את האמצע של החניון שאני תמיד טורח במיוחד לעבור בו, הוא קטע את עצמו באמצע משפט על איזה משהו בירוקרטי של אוניברסיטאות ובתי חולים, הסתכל עליי וצחק, "תגיד, מה זה, הבאת אותי לפה לגנוב לי כליה?"

לא הצלחתי לעצור את עצמי וצחקתי גם. ניסיתי להצטדק, "זה בהחלט הסבר הגיוני בהתחשב ב… כל זה," נופפתי על הבניינים המתפרקים מסביבנו. "אבל האמת שאני פשוט ממש אוהב לעבור כאן כשריק לגמרי ככה ואין אף אחד."

אני נהייתי רציני קצת, אבל שגיא המשיך לצחקק. "כן, בשביל האווירה הנחמדה והציורית הזאתי, של המוסכים, וההזנחה."

שוב לא עמדתי בזה וצחקתי ויצאה לי נחירה מהאף, כמו לצחוק על בדיחה לא קורקטית של הדוד הצבוֹע היחיד בשולחן סדר פסח.

שגיא המשיך, "כאילו, וואו, חשבתי שהשכונה שאני גר בה היא ג׳יפה אבל…" השאיר את המשפט תלוי באוויר, והסתכל מסביב וחייך חיוך חתיכי ומעצבן שגרם ללב שלי לקפוץ.

"כן טוב אנחנו בדרום העיר יו נואו זה מה יש וזה." ניסיתי לסכם את הנושא.

הגענו בדיוק למעבר חצייה ברחוב הרצל, וחיכינו כמה שניות שכמה מכוניות יעברו. שנינו כבר התחממנו מהריצה, התנשפנו קצת, והלשונות שלנו טפטפו קצת. הסתכלתי אחורה ותהיתי אם השארנו אחרינו שובל כמו עמי ותמי ביער, אבל לא ממש יכולתי להבחין בשום דבר במדרכה המטונפת והלא-אחידה, בשילוב של שקיעה ותאורת רחוב עמומה וכהה, ושגיא כבר התחיל לרוץ שוב אז מיהרתי אחריו.

הוא הסתכל שמאלה וימינה לכביש ואז אחורה אליי, עדיין עם החיוך החתיכי הזה שלו. נופפתי עם זרוע אחת לכוון צד שמאל שלי, והתחלתי לפנות, והוא האט קצת ופנה איתי. הוספתי לזה, "ואז ברמזור הזה שם נפנה ימינה."

הפניות האלה יחזירו אותנו לדרך קיבוץ גלויות, אבל הפעם לאורך הכביש במקום לחצות אותו. שתקנו קצת, והרגשתי לא נוח עם השתיקה הזאתי, אז ניסיתי להזכר במה ששגיא אמר לפני שהוא העיר על החניון הקריפי. ואז נזכרתי שזה היה קשור לבתי חולים פסיכיאטרים, אז חשבתי שבעצם אולי כבר עדיף לשתוק קצת.

אבל שגיא שבר את השתיקה איך שפנינו שוב לקיבוץ גלויות. "רגע, זה לא הרחוב שהיינו קודם?"

"אממ, כן?" עשיתי את עצמי לא מבין למה הוא מתפלא.

הוא התחיל לצחוק, "אז אתה אומר לי שסתם עברנו שם במוסכים?!" הזנב שלו כשכש כל כך חזק שהוא כבר טיפה הצליף בי כל פעם.

"זה לא סתם! אני באמת אוהב לעבור שם!" ניסיתי בייאוש להציל את עצמי, אבל שגיא צחק עוד יותר חזק.

"טוב האמת שזה גם לא שפה הכל נראה וואו" הוא הצביע עם הראש על הבניינים התעשייתיים מהצד השני של הכביש — בצבע אפור-איכסה כהה, עם בלוקים חשופים ובלי טיח. בטח נבנו בשנות ה60. לא היה לי כוח לענות לו.

בצומת של הר ציון תפסנו רמזור ירוק בחצי הראשון של המעבר חצייה, וחצינו באדום כי היה ריק בחצי השני. זה הוביל אותנו לעבור ליד קצה של גינה, שעל הגדר הנמוכה שלה (ובספסל או שניים שהיו לידה) ישבו מפוזרים איזה עשרים זאבים טלואים.

רוב הפרווה שלהם הייתה בלגן של כתמים לבנים וחומים ושחורים, ופרצופים חומים עם פה ואף בצבע שחור, עם אוזני צלחת לוויין שחורות ענקיות, וזנבות פרוותיים ונפוחים ולבנים מאחוריהם ולידם.

ישבו ביניהם אולי גם כמה תנים, ונראה לי שגם קרקל אחד.

כולם היו גברים, ורובם לא נראו הרבה יותר מבוגרים מאתנו. חלק לבשו טי שירטים וטרנינג וחלק לבשו מכופתרות צבעוניות מבריקות וג׳ינס, ולחלק היו איתם אופניים או קורקינט חשמל. היו כמה שדיברו ביניהם והיו כמה שישבו לבד וגללו בטלפון או עשו שיחות וידאו, בכל מיני שפות שאני לא יודע.

אף אחד לא ממש התייחס אלינו או הסתכל עלינו כשעברנו. אבל שגיא, לעומת זאת, הסתכל עליהם ממש ממש בסקרנות, ואולי טיפה גלש כבר לאזור הקריפיות.

אחרי שעברנו אותם, הוא שאל אותי בקול נמוך ורציני: "וואי, זה כאילו, תמיד ככה פה, אה?" ובפעם הראשונה מאז שאמרתי לו היי ליד הבניין שלי, הוא לא חייך, אפילו לא קצת. הזנב שלו לא כשכש מעבר למקצב של הריצה שלנו, והאוזניים שלו הסתובבו וחזרו והסתובבו שוב, כאילו הוא מקשיב שלא מדברים עליו.

עניתי לו, "וואי, כן, זה ממש נורא המה שעושים להם," התנשפתי קצת והמשכתי, "וכאילו, אין שום תכנית של הממשלה לעזור להם או משהו."

עצרנו ברמזור אדום, מתנשפים ומטפטפים. החולצאות של שנינו כבר היו די מכוסות בשפריצקלעך של זיעת רוק (יאמי), ושנינו התנשפנו ברעש.

"כן, תדע לך שרק עכשיו כשעברתי לתל אביב הבנתי מה הולך עם זה," הוא נשמע מתוסכל וכעוס קצת. וגם לקח הפסקה להתנשף, ואולי לחשוב. "כשגרתי בבאר שבע, האמת, חשבתי שסתם התקשורת מנפחת את זה."

"לאלא זה כאילו אשכרה אמיתי. כאילו," לרגע הסתכלתי מסביב שלא מקשיבים לנו, למרות שעברנו את איפה שישבו הפליטים כבר מזמן, והמשכתי, "יש כאלה שאשכרה עברו עינויים ושיט בדרך לפה."

"אשכרה!" שגיא נשמע מופתע.

"אשכרה." סיכמתי את זה, "ואז הם מגיעים לפה והממשלה עושה להם תמוות בכל הזדמנות וגם מנסה כל הזמן לגרש אותם בכל מיני טענות."

שתקנו שתיקה יותר עצובה בזמן שחיכינו לרמזור שיתחלף, למרות שלא היו מכוניות. רציתי את המנוחה הקצרה הזאתי. כשהרמזור התחלף ושגיא התחיל לרוץ, צעקתי לו "רגע!" בלי להחזיר את הלשון לתוך הפה, והתקדמתי בהליכה איטית.

"וגם לאן תלוקח אותי עכשיו?!" שגיא חיכה לי ואז הצטרף אליי ללכת לידי בקצב האיטי שלי, וכבר חזר לצחוק שוב והלב שלי קפץ שוב והזנב שלי התקפל שוב. "כן מה למה שנרצה לרוץ ליד הים בכלל?" הוא לקח רגע כדי להתנשף והמשיך, "הכי כיף כאן ליד הכביש! מרגישים פשוט את ה... אוויר הצלול הזה!!" הוא נשם נשימה עמוקה ומוגזמת, ואז השתעל כמו מוני שועלוב בפרסומת לסיגריות פְֿרֶשׁ.

קצת רציתי להיות כעוס ושיפוטי כלפי ההערה הזו שלו, ולהגיד שאם לא טוב לו אז יום טוב לו ושלא יבוא לרוץ איתי. אבל במקום זה מצאתי את עצמי צוחק מהאף ושוב נוחר טיפה.

והוא גם די צדק, בסך הכל. כבר היה אזור הדמדומים הזה שרק דתיים יודעים להגיד אם הוא חג או לא חג, אז היו איזה אינסוף וחצי מכוניות; והכביש התרחב כבר לשישה וחצי נתיבים לידנו, אז המכוניות גם עברו ממש מהר וממש הרעישו; ואנחנו בינתיים הלכנו לידן לאט לאט במדרכה שהיתה יותר צרה מהמיטה הקצת הצפופה שלי, וטיפטפנו רוק על עצמנו ועל האבנים המרובעות והאפורות.

בתור תגובה לזה הבטחתי לו, "כן בסדר אבל עוד מעט נכנס פה לתוך קריית שלום וזה הכל יהיה רחובות קטנים."

המשכנו עוד קצת ללכת ולהתנשף. מדי פעם הרגשתי את הפרווה בזרועות שלי ושל שגיא נוגעת קצת, והרגשתי כל פעם את הלב שלי מחסיר איזה שמונה פעימות, ואת האוזניים שלי משתטחות לגמרי אחורה.

פנינו ימינה בשביל הקטן בין הנוער העובד לבית כנסת שליד רשות המסים (שעכשיו היה קוצף ורועש וגועש), ונכנסנו לתוך השכונה. מגדלי דירות מבריקים עם ציפוי בצבע בז׳ בירכו אותנו לשלום. מולם עמדו בניינים קצת יותר אופייניים לשכונה, דו-קומתיים משנות ה50 וה60, חלקם לבנים ומתקלפים, וחלקם מכוסים בשפריץ מצהיב עם אבק מתקופת הצנע.

שגיא הסתכל מסביבנו ואז צחק שוב, "וואו איזה מהפך! מאיפה תמכיר כל כך טוב פה בכלל?!"

"לאדע, אני בודק במפות ובתצלומי אוויר וזה."

"וואו, אשכרה?" הוא לא שאל בהתפלאות כמו קודם כשדיברנו על הפליטים, אלא — איך לא? — בצחוק-חתיכים המלחיץ שלו.

שוב הזנב שלי התקפל לי בין הרגליים. האוזניים שלי השתטחו אחורה מכמה שהרגשתי מוקטן. למה הסכמתי לזה לעזאזל. עניתי לו בקול קטן "...כן?"

החזרתי אותנו לקצב ריצה למרות שעוד כאבו לי הרגליים. שגיא המשיך לחייך ולכשכש, אבל נראה כאילו הוא גם חושב על משהו. הובלתי אותנו דרך חלקה ריקה עם חול ועץ אחד, ושמאלה לרחוב קטן עם בתים מתפרקים.

פתאום הוא שאל: "וואי אתה יודע את מי אתה מזכיר לי?" ולפני שיכולתי לנסות למצוא תשובה, הוא כבר ענה לעצמו, "את ג׳ינג׳י מזבנג."

"מה?"

"כאילו מהסדרת טלוויזיה, לא מהקומיקס."

לא קראתי את הקומיקס ולא צפיתי בסדרה. מקסימום קראתי איזה שני סטריפים של זבנג׳לה במעריב לגורים כשהייתי בכיתה ב׳. לא היה לי מושג מה זה אמור להביע בכלל. הרחוב עשה פנייה ממש חדה לכוון למטה, והרגשתי איך אני צריך לעצור את עצמי קצת.

הוא המשיך: "אתם לא נראים מאוד דומים. כאילו, אולי קצת?" הוא נראה כאילו שהוא מקדיש לזה הרבה מחשבה.

פניתי ימינה לתוך גינה עם שביל ושגיא פנה איתי ונשאר לידי, עדיין חתיך מדי ועדיין מכשכש ומהרהר.

הוא המשיך, "הוא אמנם היה שועל, אבל הוא גם כן היה רזה כזה וארוך כמוך."

תודה על התזכורת שאני שונא את כמה שאני רזה, חשבתי לעצמי.

ושגיא עדיין בשלו: "אבל יש איזה משהו בדיבורשך שמזכיר לי אותו קצת," הוא ניקד את הסוף של המשפט עם צחקוק דרך השיניים.

למה אני פה לעזאזל, חשבתי. מה עשיתי רע? למה זה מגיע לי? בנסיון לא להשמע מאוד מעוניין בנושא הזה עניתי: "אההה... אוקי?"

"לא ראית את זה כשזה היה?"

עניתי לו בייבוש: "לא. אני הייתי ממש גור קטן אז."

הוא הרחיב את החיוך-חתיכים הזה שלו, וגם — ניחשתם נכון! — צחק את הצחוק-חתיכים הזה שלו, וסיכם: "אה טוב, אז לאמשנה."

המשכנו לרוץ עוד קצת בשקט והובלתי אותנו דרך הגינה, לעוד רחובות מגורים קטנים וצרים עם בתים פרטיים. משם עברנו ליד בניין שיכון גבוה, ואז ליד רכבת שיכונים עם מרכז מסחרי קטן בלמטה.

שגיא הצביע על הבניין מהצד השני של הכביש, גם כן שיכון נמוך עם מרכז מסחרי, וצחק. "היי וואו! זה בניין ממש באר שבעאי!"

"דומה מאוד, כן," הסכמתי בלקוניות.

המשכנו דרך עוד רחובות עם בתים פרטיים, שאחד מהם בקצה נהפך לשביל בתוך גינה גדולה. חצינו את הגינה דרך השבילים והגענו לרמזור מול אבו כביר, שהצלחנו לתפוס ירוק בלי לעצור.

שגיא הסתכל מסביב על דרך בן צבי ושוב צחק, "עוד פעם כביש? והפעם גם עם… מה זה, בית כלא?"

ניחמתי אותו עם שקר גס: "לא להרבה." רציתי לרוץ ישר הביתה כבר. אוף. אבל הדרך הכי קצרה חזרה הביתה עוברת שוב באזור התעשייה, ואין לי כח לעוד הערות על כליות ונסיונות לגנוב אותן. פעמיים אוף.

טוב, בסדר, חשבתי. ספורט זה סבל, והנה, אני בריצה, ואני סובל. לא נורא. נמשיך לרוץ עוד קצת דרך הקצה של יפו.

שגיא שאל מה קורה איתי ומה אני עושה לאחרונה, אז סיפרתי לו קצת על התהליך הארוך-מדי וקשה-מדי של להגיש תביעת נכות בביטוח לאומי, ועל הועדה הרפואית שהיתה לי שבועיים לפני. בינתיים עברנו ליד פארק, תחנות דלק, בניינים מנדטוריים מתפרקים, וליד עוד פיסת דשא קטנה עם פסלים.

"אז, כן, רק בשבועות הקרובים אני אדע כמה אחוזי נכות בכלל יש לי." סיכמתי את כל הסיפור על ביטוח לאומי.

שגיא הגיב ב "וואו" רציני, ושוב הפסיק לכשכש בזנב שלו.

ליד הסבּיל העתיק והמוסכים הישנים, ישבו עוד כמה זאבים טלואים, וגם שני קרקלים (כן, אני די בטוח הפעם שהם קרקלים), וגללו בטלפונים — אבל כנראה שגם אני וגם שגיא לא הרגשנו שאנחנו ממש חייבים לשחזר את השיחה על הקולגות שלהם מקודם, אז רצנו לידם בשתיקה כבדה וטעונה.

תפסנו את הרמזור הראשון של שלבים בירוק, אבל אז היינו צריכים לחכות על אי-תנועה בגודל מזערי, שעוד לא סיימו לבנות, עם גדרות רשת אפורות גבוהות, ומוקפים משני הצדדים במכוניות שעוברות במיליון קמ"ש בכביש מלפנינו ומאחורינו.

הלשונות שלנו טפטפו על האספלט החם, והטיפות נפלו באלכסון מהרוח של המכוניות שעברו. לא יכולתי לראות שובל מאחורינו.

התבאסתי: "אוף, מאז שהתחילו להרחיב פה את הכביש הזה," התנשפתי, והמשכתי, "החצייה בצומת הזה נהייתה כל כך הרבה יותר גרועה."

שגיא, שבדיוק הסתכל באפליקציה לראות כמה רצנו ובכמה זמן (5.3 ק״מ ב-44 דקות), כיבה שוב את המסך, עבר להסתכל מסביב ואז חייך אליי באוזניים זקופות ובזנב ששוב מכשכש. "כן, מה הקטע של כל הכבישים? זה כל מה שיש פה בחלק הזה של העיר?" הוא צחק והתקפל לי הזנב והשתטחו לי האוזניים.

הרמזור התחלף לירוק, ושוב עברתי לקצב הליכה. שגיא עשה שלושה צעדים בריצה ואז קלט, והאט להליכה ונשאר לידי.

"זו בעצם הכניסה ליפו?" הוא שאל כשהבניינים התחילו לשנות סגנון קצת. פה ושם הופיעו אבנים מחוספסות בצבע בז׳ ליד הבטונים הרגילים. בינתיים הופיע שביל אופניים ליד המדרכה, ונאלצנו ללכת עליו, כי הופיעו גם מכוניות חונות על רוב המדרכה.

"סוג של," עניתי עם התחכמות מיותרת, "כאילו, כן, היום כן, זה בערך איפה שזה מתחיל להיות יפו. אבל הגבול הזה תכלס די פלואידי וכאילו זז הרבה עם השנים."

"מה, בגלל האיחוד עם תל אביב?"

"אמממ, כאילו, כן, זה היה השלב האחרון של זה," הסברתי, "כי כאילו, ב1950 איחדו ביניהן והגבול נהייה לגמרי לגמרי מטושטש וקצת לא רלוונטי."

"אוקיי?" טיפה חיוך-חתיכים התחיל להציץ מהקצוות של הפה שלו והוא הפנה אוזן אחת אליי ואוזן אחת הצידה.

לא ידעתי אם להמשיך או לא, אבל זה נושא שמעניין אותי, אז הימרתי על כן. "אבל עוד לפני האיחוד ביניהן, תל אביב כל הזמן גדלה וגדלה, אז כל פעם שקנו עוד שטח, אז הגבול בינה ובין יפו זז, כאילו," לקחתי הפסקה קטנה להתנשף והמשכתי להמשיך: "נגיד אפילו פה, איפה שהיום זה כאילו נראה לנו ממש לגמרי יפו, אז זה די היה מחוץ לעיר לפני שנות ה50."

"מסתומרת?"

"סתומרת שהיו פה בעיקר פרדסים. יש איזו מפה מ1930 שזה הכל מופיע בה בתור פרדסים."

השביל אופניים נגמר והיינו צריכים לרדת לכביש לכמה שניות כי חנתה מכונית על כל המדרכה. לרוחב. אחרי זה פנינו ימינה, חזרה צפונה, וראינו מולנו את האצטדיון החצי-משופץ. החזרתי אותנו שוב לקצב ריצה איטי.

"וואו אתה כאילו ממש חזק בקטע של המפות האלה אה?" עדיין חיוך-חתיכים מלחיץ.

ניסיתי להיות דיפלומטי מול הצחוק הבלתי פוסק הזה. "כן, בעיקר מפות ישנות. זה ממש דרך טובה ללמוד קצת היסטוריה של העיר."

"נשמע ככה!" ואז הוא שאל גם, "מאיפה אתה משיג מפות ישנות בכלל?"

"אה, האמת שחשבתי על מפה שנמצאת בגובמאפ." ראיתי מהעצירה הפתאומית של הזנב שלו שעד עכשיו כשכש, שאולי הוא לא הבין, אז הסברתי: "זה אתר כזה של הממשלה, גובמאפ נקודה גוב נקודה איי אל, שיש בו, כזה, מפה, וגם תצלום אוויר של כל הארץ, ויש שם גם כל מיני מפות היסטוריות של תל אביב וירושלים וחיפה."

"וואלה?" הוא נשמע מתפלא, ואז חזר שוב להשמע צוחק, "טוב לדעת שהממשלה עושה משהו בכלל."

"האמת שכן, זה די עבר תציפיות שלי," התוודיתי. "הייתי מצפה שכזה, יצנזרו ויגנזו ויגרסו וישרפו כל מפה מלפני 1948 שאפשר, כזה," (התנשפתי,) "לראות בה איזה כפר ערבי שנעלם או הפך, אממ, באופן מסתורי, למושב או משו."

שגיא צחק מהניסוח שלי והרשיתי לעצמי לצחוק איתו קצת. לרגע נדיר שנינו כשכשנו בזנב.

ניסיתי להוסיף עוד בדיחה, "וכאן משמאל זה ביטוח לאומי, אז צריך להאט להליכה, שלא יגידו לי שאני לא באמת נכה."

בהתחלה שגיא הסתכל במבט מופתע, הפסיק לכשכש בזנב, והאט קצת, אבל כשהוא ראה שאני לא מאט ועדיין מכשכש ומחייך וכבר מתחיל לצחוק, אז גם הוא חזר לחייך. "וואי לרגע חשבתי שזה באמת."

"לול כן," הסכמתי איתו. ואז ממש נלחצתי כי אמרתי לול במציאות, והשנה היתה כבר הרבההההה אחרי 2007. קיוויתי שהוא לא ישים לב ומהר הוספתי גם, "כאילו, שמעתי כל מיני דברים על שהם שולחים חוקרים פרטיים וכל מיני,"

כנראה שהוא באמת לא שם לב. הוא רק ענה "כן, גם אני!"

אז הסברתי, "זה למה חשבתי שזה מצחיק שאני, כאילו, מרשה לעצמי לרוץ פה."

"כן, הבנתי," שגיא אישר לי, וצחקק בין השיניים שוב, והרגשתי כרגיל את הזנב שלי משתתק ומתקפל ואת האוזניים שלי משתטחות.

המשכנו דרך הרחבה ליד הבנק והמקדונלדס, ונעצרנו לחכות לעבור ברמזור של סלמה. החולצאות של שנינו כבר עברו משפריצים קטנים של זיעת רוק לכתם גדול-עד-בינוני של זיעת-רוק, וכל הסנטר והצוואר של שגיא נראו קצת רטובים. בטח גם שלי. התנשפנו ברעש בלי לדבר, ושמתי לב שאפשר להריח את ההתנשפויות של שגיא, ונלחמתי בדחף לגעת בחתיכות המוגזמת הזאתי שלו. שכחתי להסתכל לראות אם השארנו שובל אחרינו.

הרמזור התחלף לירוק, וחצינו בריצה את הכביש, משתחלים בין צבוע זקן עם מקל הליכה, לגירית עם כיסוי ראש בצבע בז׳. לקחתי אותנו דרך המדרחוב ליד המזרקה, לרחובות הקטנים מאחורי התיאטרון, קצת באקראי כי לא לגמרי הכרתי שם. אבל יצא לי טוב כי הגענו למדרגות של המושבה האמריקאית. עלינו בהן, מתנשפים ומטפטפים.

שגיא צחק, "יפה, ואפילו קיבלנו גם קצת אימון מדרגות!"

בין התנשפויות ומדרגות, עניתי לו וניסיתי לצחוק גם כן, "זה עדיף על לרוץ את העלייה הזאתי מהכביש הראשי, תאמין לי."

"שוב אתה עם הכבישים המהירים שלך?" שגיא כשכש בזנב יותר מהר, והסתכל לי בעיניים כשהוא חייך אליי עוד חיוך חתיכים מלחיץ. לרגע הרגשתי כאילו אני הולך להישאב לתוך העיניים הכהות שלו כמו ספינת חלל לתוך חור שחור בחלל החיצון, ושאני חייב לברוח.

בדיוק היינו על המדרגה הארוכה יותר שבאמצע הגרם מדרגות, ופספסתי את המדרגה הבאה ומעדתי. ניסיתי לעצור את הנפילה שלי עם הכפיים קדימה אבל נחתתי עם המרפקים על המדרגות לפניי. זו לא היתה נפילה גבוהה בכלל, אבל זה קצת כאב.

"אוי! אתה בסדר?" שגיא עדיין כשכש בזנב, אבל לא כשכוש שמח. הוא נראה מבוהל קצת.

ניסיתי להישמע אמיץ, "אה, כן, אממ, כן." (יופי ברייבהארט) הייתי קצת בשוק והתמהמהתי כמה שניות.

"אתה צריך עזרה לקום?" הוא שאל.

הסתכלתי על הזאב הגדול לידי ודמיינתי איך זה ירגיש אם הוא ישים סביבי את הכפיים החזקות שלו להרים אותי, ואיך זה ירגיש כשהרוק-זיעה שלו יינזל עליי תוך כדי, ואיך יהיה להריח פתאום ממש חזק את הריח שלו באף שלי, ולהרגיש את הנשיפות שלו על העורף שלי ו—.

ואז קלטתי שאני כבר כמה שניות מתחרמן על ההצעה שלו לעזור לי במקום לקבל אותה או לסרב לה.

"אהה, לא לא! אני בסדר, תודה!" קמתי מהר, הברשתי אבק דמיוני מהפרווה על המרפקים שלי, והמשכתי לעלות במדרגות (והחזקתי במעקה הפעם). ניסיתי לחייך, אבל הצלחתי רק עם הפה; הזנב שלי לא הסכים לכשכש. קצת רעדתי.

הגענו למעלה לכיכר וחזרתי לרוץ מיד, להוכיח לעצמי שהכל באמת בסדר, ולנסות להפטר מהרעידות. רק המרפקים כאבו לי מהנפילה; הברכיים והרגליים לא כאבו יותר משהן כאבו מהריצה עצמה.

שגיא הרשה לעצמו לעבור נושא, "וואו זו שכונה ממש יפה פה."

הסברתי, "זו המושבה האמריקאית. לשעבר המושבה הגרמנית." הצבעתי למגדל קטן שהיה אפשר לראות מאחורי גג של בית דו קומתי. היה עליו צלב קטנטן למעלה. "יש גם כנסייה. עוד שנייה נעבור לידה."

שגיא אמר משהו על כמה שהכנסייה יפה, ואני ניסיתי לחשוב על הסמטאות הקטנות ליד רחוב אליפלט ולהזכר איזו מהן מובילה לדרך מסילת וולפסון.

"רגע, למה בעצם זו כבר לא המושבה הגרמנית?" שגיא שאל אחרי כמה שניות של חשיבה משלו.

עכשיו היה תורי לצחקק קצת, "אממ, אתה יודע, בגלל מלחמת העולם השנייה וזה?" העליתי את הטון שלי כמו שאלה בסוף המשפט.

שגיא הצטרף אליי וצחק וכשכש גם הוא. "אה וואי כן. יצאתי אהבל קצת."

חצינו את אליפלט בצד הצפוני של הצומת איפה שאין מעבר חצייה, ומכונית צפרה לנו כי אולי קצת התפרצנו לכביש בחושך, וכי אולי גם קצת חצינו אותו באלכסון. אחרי זה פנינו ימינה בהתפצלות הראשונה ואז המשכנו ישר דרך סמטה צפופה מלאה בנגריות, ואתר בנייה ענק בסוף.

שגיא הסתכל מסביב על הסמטה ואמר, "וואו! איזה מהפך גם פה!"

"ברוכים השבים לפלורנטין," הכרזתי לו כאילו שזה מובן מאליו.

בקצה של הסמטה היא הפכה למעבר צר בין שתי נגריות, ונפלטנו דרכו לאברבנאל, אבל לא במסילת וולפסון אלא בפרנקל.

שמעתי את שגיא מצחקק מאחוריי כשעברנו, "תגיד, אתה בטוח שאתה לא עכברוש, עם איך שאתה מכיר את המבוך הזה?"

הרגשתי איך הזנב שלי מתקפל שוב. לא היה לי כבר כוח לענות לו, אז רק התנשפתי בקול רם והמשכתי לטפטף רוק-זיעה על עצמי, בזמן שנעמדתי לחכות שמונית תעבור, ואז חציתי במעבר חצייה הדהוי בהליכה איטית.

שגיא הלך לידי במדרכה הצרה-מדי של אברבנאל ואז של וולפסון, ובמקום לדבר שנינו רק התנשפנו וטפטפנו. הפרווה שלו כל הזמן נגעה קצת בשלי וגרמה לי כל פעם לחשוב על התחושה של איך זה ירגיש לי אם אני אעביר בתוכה את כל הכף יד שלי.

נעמדנו מתנשפים ליד השער בכניסה לבניין שלי, עם לשונות בחוץ שכמעט והזיעו רוק בקצב של ברז פתוח. הפרוות והבגדי ספורט שלנו היו די מכוסים ברוק שלנו שעף עליהם.

שגיא סימן לאפליקציה שנגמרה הריצה.

הסתכלתי עליו, ומצאתי את עצמי מדמיין את הפרווה החומה והמכוסת-רוק שלו מתחככת בפרווה הכסופה והלחה שלי. יכולתי שוב להריח את הריח הרועש והגברי שלו עכשיו כששנינו נעמדנו. דמיינתי איך זה ירגיש אם הלשונות שלנו ייפגשו. איך זה ירגיש להחזיק את הכתף שלו בין השיניים שלי. או לדחוף לו את הראש למטה למפשעה שלי.

הוא כמעט שלא היה צריך אפילו לשאול. "שנעלה אליך?" ובחיי שכמעט התחלתי להגיד לו שכן, בטח, בוא, תעלה, ת...

אבל אז פתאום דמיינתי את שגיא נשאר אחרי זה, ומדבר איתי עוד. ועוד. ועוד קצת. דמיינתי אותו חוזר לצחוק על הכל ולזרוק לי כל שנייה את החיוך-חתיכים-צוחקים הזה שלו.

ופתאום מצאתי את עצמי מדמיין במקום זה יקום מקביל אחר. ראיתי מולי את עצמי עולה לבד במעלית, נכנס בשקט לדירה, אומר היי לשותף שיציץ מהחדר, מתקלח, מזמין לי משהו טעים ומזיק-לבטן מהוולף, ויושב בחדר שלי להקשיב לצליל המתוק של אף-אחד-לא-אומר-כלום.

הבנתי פתאום שקפאתי במקום לכמה שניות. שגיא התחיל להתקרב אליי ממש טיפה, וקצת התחיל להושיט יד לכוון של המרפק שלי. לקחתי צעד אחורה אינסטינקטיבית איך שהבנתי שמתכוונים לגעת בי, למרות שתכלס ממש ממש רציתי שהוא, באופן אישי, ספציפית, ייגע בי.

אבל עמדו מולי שתי פנטזיות שונות, ומפתות באותה מידה, ולא היה לי מושג באיזו מהן לבחור.